והיא לפני סיום. 33 מחזורים, סיבוב אחד של פליאוף, פיינל פור ונגמר. עונה ארוכה במיוחד של הכדורסל הישראלי מגיעה הערב לסיום עם גמר, שכצפוי, אף אחד לא יכל לחזות אותו בין הפועל ירושלים למכבי חיפה במשחק שייערך בהיכל יד אליהו בתל-אביב.

כולכם מוזמנים כמובן, לבלוג החי כאן באתר, החל מהשעה 21:00 בערב שבסופו תהיה לנו אלופה חדשה ותסתיים ותחתם עונת הכדורסל 2016/17.

את החלק ההיסטורי לקראת הגמר מיצינו אתמול ועכשיו בואו נדבר כדורסל. קדימה לעבודה.

*

לא ציפינו. אם היו אומרים לי בחודש פברואר שגמר הליגה הסדירה בכדורסל יפגיש את מכבי חיפה והפועל ירושלים כנראה שהייתי מתקשה להאמין. בכל זאת, מכבי חיפה דשדשה באותו שלב במרכז הטבלה והפועל ירושלים הייתה רחוקה מאוד מלהרשים.

אם היו אומרים לי בחודש מאי שגמר הליגה הסדירה בכדורסל יפגיש את מכבי חיפה והפועל ירושלים כנראה שהייתי מתקשה להאמין. בכל זאת, הפועל ירושלים שיחקה כדורסל בינוני, חסר חיות, אנוכי ונטול השראה ואילו מכבי חיפה, ליקקה את מכת פציעתו של וויל גרייבס ונאבקה עם גלבוע/גליל הצנועה על כניסה לפיינל פור.

אבל ככה זה בליגת העל וכבר אמרנו את זה חזור ואמור – לחדשות מלפני חודש אין תוקף היום. מה שהיא הוא לא מה שיהיה ויש כל רגע חדש תחת השמש. זו הבעיה אבל זה גם כל הקסם.

אז הערב יתייצבו לגמר הליגה שתי קבוצות שבשום שלב בעונה לא נראו בכושר טוב כמו שהן נראות עכשיו. שתיהן מגיעות אחרי ארבעה ניצחונות רצופים, דבר שירושלים השיגה פעם אחת וחיפה גם זה לא ואף אחת מהן לא הצליחה לרשום חמישה ניצחונות ברצף, מה שהאלופה בסיום המשחק אכן תשיג.

בניגוד למנהגי, הפעם אני לא אהמר על המנצחת. לא שאני מפחד לטעות (מי שמכיר אותי יודע שאני לא רק שלא מפחד אלא גם לא מתבייש להודות בזה) אלא שפשוט אני לא יודע -זה יכול ללכת לכל כיוון. הראש אומר הפועל ירושלים, הלב רוצה מכבי חיפה, לירושלים לא מגיע כי היא באמת זלזלה העונה בכדורסל הישראלי ובמפעלים הזה שהיא מגיעה אל נקודת הסיום שלו, לחיפה לא מגיע כי היא עשתה אלף ואחד שינויים וכמעט פספסה את הפליאוף בגלל כדורסל לא מספיק טוב. ומצד שני, לירושלים היה את הסגל הטוב ביותר העונה וחיפה היא הקבוצה עם הכושר הטוב ביותר העונה והכדורסל שלה בפליאוף הוא סיפור ענק בפני עצמו.

חיפה? ירושלים? מי יודע. העונה המשוגעת של הכדורסל הישראלי תסתיים הערב ולנו לא נותר אלא לקוות שגם המשחק הערב יעמוד בציפיות ויהיה בלתי צפוי, מרתק והפכפך, כמו כל העונה כולה.

*

אם כבר אנחנו כאן. אל תתנו למקום השמיני בסוף העונה הסדירה להטעות אתכם. מכבי חיפה היא לא מקרה קלאסי של קבוצה שמגרדת כרטיס להצגה הראשית ומפלסת את דרכה לגמר בסיפור סינדרלה שכמו נכתב להוליווד. לא, לא. מכבי חיפה היא בהחלט קבוצת כדורסל ראויה.

מבט על הסגל הנוכחי של חיפה מראה כמה הקבוצה הזו נבנתה בחוכמה וכמה שלב אחר שלב, לבנה אחר לבנה, נבנה שם בהיגיון סגל מנצח. הישראלים של חיפה הם אולי לא הטובים בליגה אבל הם בלי ספק הלוחמניים בליגה. עוז בלייזר, עמית שמחון, ווילי וורקמן הם כולם שחקנים שלחימה והשקעה הביאה אותם למקסם את היכולת שלהם הרבה מעבר למה שציפינו. ג'ון דיברתולומיאו, הכוכב הזורח בשמי חיפה, הוא הקצנה של התופעה הזו. הוא שחקן שעבודה קשה ואינסוף מוטיבציה הופכות אותו להיות אחד השחקנים הבולטים בליגה בנקודת הזמן הזו.

לצד הרביעייה הישראלית הלוחמנית והלא מתפשרת, ישנם שלושה זרים מעולים. גרגורי ורגאס בלט כמוציא ומביא של מכבי חיפה בעונה שעברה. הוא היה המנוע, האנרג'ייזר, האיש שעל פיו יישק דבר. החזרה שלו לחיפה באמצע העונה האחרונה סימנה את המנהיגות שכה הייתה חסרה בקבוצה. יחד עם דיברתולומיאו שחובר אליו לפרקים לקו האחורי פתאום לחיפה יש המון חכמה וכוח בקו האחורי.

עוד הובא באמצע העונה קווין פינקני. שחקן ותיק ומנוסה שכבר ראה דבר או שניים בכדורסל (אפילו בזה שלנו), שנלחם על כל כדור, שיודע את מקומו ועושה עבודה שחורה בשקט ורק בהצצה בדף הסטטיסטיקה מתברר פתאום שיש לו מספרים דו ספרתיים בנקודות ובריבאונדים. גם אורלנדו מנדז-ולדז הזר השלישי הוא שחקן שאי אפשר להתעלם ממנו. שחקן שקט, נחבא אל הכלים, שנותן המון בהגנה ומהווה איום משמעותי בהתקפה.

ומאחורי כל אלה – עופר רחימי. מאמן שעד לפני שבוע לא היה עליו אפילו ערך בוויקיפדיה. רוקי שבהזדמנות הראשונה שלו כמאמן ראשי סוחב את הקבוצה שלו כל הדרך לגמר, מנהיג את השחקנים וזוכה לאמונם. גם רחימי לא מגיע להצלחה הזו סתם. חמש שנים כעוזר מאמן במועדון עשו את שלהם ונתנו לו את הניסיון הנדרש לקחת צעד אחד קדימה. בפליאוף הנוכחי הוא מוכיח שבמשך העונה הזו הוא כבר שילם את שכר הלימוד שלו ועכשיו הוא מוכן לעבודה המעשית.

כל אלה יחד מרכיבים קבוצה שחוברה לה יחדיו בדיוק בזמן הנכון העונה ולא בכדי. הטלטלות שעברה חיפה העונה בסגל, גרמו לכך שרק בסיבוב השלישי הקבוצה נכנסה לכושר. ניצחון הליגה על מכבי ת"א הוציא אותה לדרך חדשה אבל אליה וקוץ בה – וויל גרייבס, חבר מוכשר ואתלטי נוסף בסגל הזה סיים את העונה והפיל את רוחה של הקבוצה בסיום העונה. בפליאוף – הרוח חזרה למפרשים והיא ממשיכה לנשוב ובגדול כל הדרך עד הגמר. ההגנה של חיפה והאגרסיביות שלה שלא תמיד התאימו לליגה הסדירה , מתלבשת היטב על התקופה הזו של העונה והופכת את מכבי חיפה לאחת משתי הקבוצות שמגיעות לישורת האחרונה.

בחצי הגמר כתבנו על חיפה שהיתרון שלה הוא שאין לה מה להפסיד. העיקרון הזה תקף היום אבל בערבון מוגבל. אף אחד לא יבוא בטענות לחיפה אם לא תזכה באליפות אבל ברגע שהגעת למעמד המחייב – נדמה לי שכל שחקן יתאכזב עמוקות אם לא יזכה בו. אם כבר חיפה הגיעה לגמר אז כדאי כבר שהיא תצא מנצחת.

בשביל לנצח חיפה תצטרך להיות אגרסיבית כמו שהיא יודעת והציגה בשבועות האחרונים, לקלוע באחוזים סבירים מחוץ לקשת, להימנע מבעיית עבירות, לנצל את הרכות של ירושלים בצבע ע"י חדירות והכנסות פנימה לפינקני ובלייזר ולשחק לא מעט עם שני גארדים יוצרים על המגרש (ורגאס ודיברתולומיאו יחד). אם היא תעמוד במשימות הללו, היא בהחלט יכולה להפוך את הסיפור של הקבוצה הירוקה בעונה הנוכחית לאחד מהסיפורים הטובים שנכתבו בכדורסל הישראלי מאז ומעולם.

*

ההבדל הקטן בין הצלחה לכישלון. באיזה מצב רוח תגיע הפועל ירושלים למשחק הערב? זו השאלה הגדולה. מול מכבי ראשון לציון בחצי הגמר וגם מול עירוני נהריה, ברוב שלבי הסידרה, ירושלים עלתה לפרקט כאילו הוא שייך לה. הקבוצה של סימונה פיאנג'יאני שכבר הספדנו אותה ולעגנו עליה לא מעט, הצליחה להראות לנו שמה שהם שכחו, אחרים עוד לא למדו ושגם ניצול של חמישית מהכישרון שגלום בקבוצה הזו, עדיין עולה על רוב קבוצות הליגה.

לירושלים זה יהיה המשחק החמישי ברציפות שהפסד בו יסיים לה את העונה (במקרה דנן, גם ניצחון יסיים לה את העונה…) וכאמור, בינתיים היא עומדת בלחץ היטב. ובכל זאת, הקבוצה שעומדת מולה היום חזקה יותר מהיריבות שלה עד כה והסיטואציה, זו שירושלים הייתה בה רק לפני עונה אחת וקפאה (ולמעשה הייתה בה כבר שלוש פעמים מאז תחולת השיטה הנוכחית ובכולן היא הפסידה), היא הקשה ביותר.

המשחק הערב הוא ההבדל בקטן בין עונה שבירושלים יכולים לסמן כעונה מוצלחת לבין כישלון שרבים משחקני הסגל ייתנו עליו את הדין עם הישמע הגונג האחרון. אליפות, חצי גמר אירופאי וגמר גביע המדינה נשמעים הרבה יותר טוב מאשר אי הצלחה לזכות בשום תואר. ירושלים כיוונה השנה בגדול, החתימה שחקנים נוצצים, בזבזה עשרות מיליוני שקלים והנחיתה מאמן מהשורה הראשונה. זה יהיה תסכול גדול מאוד בשבילה ובשביל אוהדיה, לומר שאחרי כל זה הקבוצה דרכה במקום ביחס לעונה שעברה.

ועם כל הלחץ הלא פשוט הזה, מגיעה ירושלים היום לפגשו את מכבי חיפה. האדומים, שמניסיון העבר, יגיעו מגובים בקהל שיקנה תחושה ביתית, יצטרכו להיות לוחמניים כמו שהם לא הרבו להיות העונה, יצטרכו להיות ממושמעים וחבריים כמו שהם לא תמיד זכרו להיות ויצטרכו לתפקד גם ברגעים קשים, כמו שהם לא תמיד הצליחו.

סימונה פיאנג'יאני נמצא בשלב כזה של העונה שבו יש מספר שחקנים מסוים שהוא סומך עליהם, רובם זרים. בר טימור ויותם הלפרין לא מקבלים הרבה דקות פרקט, דייסון, קינזי, אליהו, האוול וג'רלס הם המניות הבטוחות וכל השאר באים למלא נפח. אם פיאנג'יאני ישכיל דווקא לעשות את הדבר ההפוך ולנסות לרדת לעומק הסגל שלו, יש סיכוי לא קטן שהוא ינצח את חיפה בנקודה שהיא חלשה בה. הסגל של חיפה קצר, פינקני מצא את עצמו עם הלשון בחוץ ברגעים לא מעטים של המשחק מול מכבי ת"א וכמו ירושלים זה משחק שני של הקבוצה הזו בשבוע כשהפעם לא היה לירוקים מנוחה של שבוע לפני המשחק. שימוש נכון בטרוויס פיטרסון, הדקות של אמארה בצבע ובר טימור עלולות להיות היתרון שירושלים תגיע איתו למשחק. האם פיאנג'יאני יראה את זה – זה סימן השאלה הגדול לקראת הערב.

ומעבר לזה, ירושלים צריכה לשחק פנימה ולנסות לסחוט עבירות, לסגור לריבאונד טוב ולמנוע מחיפה את ההזדמנויות השניות שהיא כל-כך אוהבת, לשחק האחד בשביל השני, לחסום לקלעים (טרוויס פיטרסון, אם יקבל דקות, יכול להיות נשק משמעותי) ואלי הכי חשוב – לרצות, כאילו אין מחר, כאילו העונה של ירושלים תלויה בזה. כאילו זה ההבדל בין הצלחה לכישלון.

*

שימו לב: ישנן שתי זירות בהן יוכרע הקרב הזה. הראשונה, זירת האגרסיביות. ירושלים יודעת להיות קבוצת הגנה מצוינת וחיפה הגיעה לכאן רק בזכות הגנה. לכן, סביר שהסקור יהיה נמוך ומי שתצליח לייצר יותר האסל, תשיג יותר פוזשנים ובפשטות, תפגין מוטיבציה יותר גבוה, תשיג יתרון שעלול להיות מכריע.

הזירה השנייה והמשמעותית אולי עוד יותר היא קרבות הגארדים של המשחק. הקו האחורי של חיפה שכולל את דיברתולומיאו, ורגאס ומנדז- ולדז מול קו אחורי שכולל את ג'רלס, דייסון, טימור והלפרין. שם המשחק פה יהיה יצירתיות. מול ההגנה הנושכת של חיפה צריך רוגע, שלווה ויכולת לזהות מיס-מאצ'ים ולנסות לנצל אותם. אם עוברים את קו ההגנה הראשון של חיפה, החיים נראים יותר קלים ומה שעבד לגל מקל בחצי הגמר, תקף גם לגארדים של ירושלים. הם רק צריכים לזכור שזה המצב ולנסות למצוא את הפרצות עם חכמה ויוזמה. מהצד השני, ירושלים עם אוסף שומרים מוצלח שכולל את דייסון וקינזי בעיקר, מסוגלת לעצור גארדים יריבים מלעשות את הדברים הפשוטים בצורה יעילה. זה אומר שהגארדים של חיפה יצטרכו להיות אובר-יצירתיים, זה אומר שעמית שמחון יצטרך ליזום יותר וזה אומר שהסמל המסחרי של חיפה בפליאוף – סלים בלתי אפשריים של דיברתולומיאו (ושל וורקמן מדי פעם) יצטרכו להמשיך להיקלע כי על זה יקום ויפול דבר.

וחוץ מזה, תפנו מבט ללוח העבירות, לרעננות של הקבוצות אם היא בכלל תהיה קיימת, לקרבות הריבאונד ואם יישאר לכם זמן אתם יכולים גם לזרוק מבט ליציע, אולי תראו שם את שמעון מזרחי שואל את עצמו איך בפעם השלישית ברציפות, הקבוצה שלו לא על המגרש.

*

למה פיינל פור? בשאלת השיטה הקלוקלת ומדוע ממשיכים איתה דשנו פעמים רבות העונה כשרוב הקוראים כמו גם אני, הבענו התנגדות לשיטה שעשתה את שלה, יצרה מתח בליגה ועכשיו יכולה לפנות מקום לפליאוף נורמאלי כמו בכל מדינה מתוקנת (ומי שחושב שמשתמע מדבריי שישראל היא מדינה מתוקנת, טועה ומטעה)

והנה בשבוע האחרון קיבלנו תשובה מעניינת לשאלה איך קורה שהשנה היא 2017 והשיטה הבלתי ספורטיבית הזו עדיין אתנו. לקראת משחק הגמר החלו אוהדי שתי הקבוצות המשתתפות להתלונן על מחירי הכרטיסים הגבוהים שהאמירו עד 155 ₪ לכרטיס (במקום גרוע). מינהלת הליגה טענה בתגובתה הרשמית שיש עלויות גבוהות לכוח השיטור במגרש ושמלבד זאת, בשביל לקבל הצגה טובה, צריך לשלם סכום ראוי.

ובכן, אולי זה הסיפור של הפיינל פור. כי בסוף, עם או בלי קשר לספורט, יש פה פרה חולבת, אירוע ספורטיבי נעלה שאפשר לגבות עליו מחירים גבוהים ולגרוף קופה נאה שתלך אל המינהלת ואל כל 12 קבוצות ליגת העל בחלוקה שווה. שיש סדרות, רק הקבוצות שמשחקות בהן מרוויחות. שיש פיינל פור כולם מרוויחים. טוב, נו, לא כולם. אנחנו האהודים ממשיכים להפסיד שנה אחרי שנה…

*

צפייה מהנה לכולם ונתראה בבלוג החי.